החלטה בתיק בש"א 8587/07

1.       בבקשה המונחת לפני עותרת המבקשת לכך שיינתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לבצע פעולה כלשהי "של העברה ו/או רישום" במקרקעין הידועים כמגרש מס' 42, שברח' יגאל ידין 42 בגבעת התמרים בעכו, הידוע כחלק מחלקה 4 בגוש 18035.

          כמו כן עותרת המבקשת לכך שיינתן צו המחייב את המשיב מס' 2 לפנות את בית המגורים הבנוי במקרקעין מכל אדם וחפץ, ולמסור את ההחזקה בבית זה לידי המבקשת.

2.       בבקשתה טוענת המבקשת, כי בתאריך 9.3.2004 נכרת בינה ובין מינהל מקרקעי ישראל חוזה פיתוח מהוון, והמבקשת בנתה בית מגורים במקרקעין. לצורך מימון רכישת הזכויות במקרקעין, כמו גם בניית בית המגורים, נזקקה המבקשת להלוואה, אותה קיבלה מבנק "טפחות". דא עקא, המבקשת התקשתה בהחזרת תשלומי ההלוואה ועל כן הבנק פתח נגדה בהליכי הוצאה לפועל, ובמסגרת הליכים אלה מונה עו"ד אהוד כהן ככונס נכסים לזכויות המבקשת במקרקעין.

3.       המבקשת חששה כי כונס הנכסים ימכור את בית המגורים, ועל כן באה בדברים עם המשיב מס' 1, עמו היו למבקשת קשרי חברות, ולטענתה המבקש הציע לעזור לה ולחלץ אותה מהמצב אליו נקלעה.

          לטענת המבקשת, ועל פי עצת המשיב מס' 1, בתאריך 16.1.2007 רכש המשיב מס' 1 את זכויות המבקשת במקרקעין מאת כונס הנכסים. לדברי המבקשת, הרכישה נעשתה למראית עין, על מנת שהמשיב מס' 1 יוכל לקבל הלוואה מבנק למשכנתאות על ידי כך שיציג את חוזה המכר. לטענת המבקשת סוכם בין השניים, כי בכספי ההלוואה שיקבל המשיב מס' 1 תסולק ההלוואה לבנק "טפחות", והמבקשת תפרע את ההלוואה שתתקבל, אך תוסיף להתגורר בבית המגורים.

4.       כיוון שכינוס הנכסים היה כינוס על פי מינוי של ראש ההוצאה לפועל, הוגש החוזה שנכרת בין כונס הנכסים והמשיב מס' 1 לאישורו של ראש ההוצאה לפועל, וראש ההוצאה לפועל אכן אישר את המכר בתאריך 20.3.2007. באותו מועד ניתן "צו פורמלי למכירת דירה", ובצו זה אישר ראש ההוצאה לפועל את מכר הדירה למשיב מס' 1.

          תודגש העובדה, כי מכר המקרקעין על ידי כונס הנכסים למשיב מס' 1 נעשה בידיעתה של המבקשת, שאף הוסיפה חתימתה על החוזה, וציינה כי קראה את החוזה והיא מסכימה לתוכנו (ועוד אשוב לכך בהמשך).

5.       המבקשת טוענת, כי על פי הסיכום שנעשה בינה ובין המשיב מס' 1, התחייב המשיב מס' 1 שלא לבצע כל פעולה במקרקעין ולא למכור אותם לאדם אחר. המבקשת מוסיפה, כי המשיב עיגן התחייבותו שאת במסמך בכתב יד,  שנעשה בין הצדדים בתאריך 30.4.2007, ובנוכחות עדים.

          כבר אעיר, כי המשיב מס' 1 טוען, שאין כל אמת בטענות המבקשת כי התחייב שלא למכור את הדירה לצד שלישי, ולטענתו, שעוד תתברר במסגרת התיק העיקרי, המסמך מיום 30.4.2007 זוייף על ידי המבקשת או על ידי אדם אחר מטעמה.

6.       מכל מקום, בתאריך 29.5.2007 נכרת חוזה בין המשיב מס' 1 והמשיב מס' 2, ולפיו מכר המשיב מס' 1 את הזכויות במקרקעין למשיב מס' 2. לטענת המשיב מס' 2, הוא רכש את הזכויות בתום לב ולאחר שבדק את טיב זכויותיו של המשיב מס' 1, ואת זכותו למכור את המקרקעין, וכרת עמו את החוזה רק לאחר שמצא, כי זכותו של המשיב מס' 1 נקיה מטענות צד שלישי כלשהו, שהרי רכש את זכותו במסגרת הליכים שהתקיימו בלשכת ההוצאה לפועל ועל פי צו שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל. עוד טוען המשיב מס' 2, כי כאשר ביקר בבית המגורים, מצא כי הוא פנוי והחפצים ששימשו את יושביו נארזו בארגזים לקראת הוצאתם מהמקום, ורק כאשר הגיע לבית כדי להחליף מנעולים, מצא בו את בנה של המבקשת שטען כי הוא בא לשחק שם.

          המשיב מס' 2 מוסיף, כי מאז רכש את הזכויות במקרקעין, השכיר את בית המגורים, ועתה מתגורר בבית שוכר מטעמו. בהקשר זה אעיר, כי עתה מתגוררת המבקשת בבית אמה.

7.       בתביעתה שבתיק העיקרי (ה"פ 141/07) כמו גם בבקשתה שלפני, טוענת המבקשת, כי המשיב מס' 1 לא היה זכאי למכור את הזכויות במקרקעין, וכאשר מכר אותם פעל במרמה. עוד טוענת המבקשת, כי המשיב מס' 1 מכר את המקרקעין במחיר הנופל באופן ניכר משוויים האמיתי, דבר המוכיח טענתה כי לא נעשתה עסקת מכר אמיתית אלא עיסקה שנועדה לסלק את החובות לבנק טפחות. לטענת המבקשת, מכיוון שלמשיב מס' 1 לא הייתה זכות למכור את המקרקעין, הרי אף המשיב מס' 2 לא רכש זכויות כלשהן במקרקעין, ומכאן שיש ליתן הצו המבוקש ולהחזיר ההחזקה במקרקעין לידיה של המבקשת. עוד טוענת המבקשת, שהעסקה שנעשתה בין המשיבים נגועה בחוסר תום לב, ואף זאת מהטעם שהזכויות במקרקעין נמכרו למשיב מס' 2 תמורת הסך 125,000 דולר, בה בשעה ששווי המקרקעין גבוהה בהרבה מסכום זה.

          אעיר, כי על פי חוות דעת של שמאי, מתאריך 2.4.2006, שנעשתה ככל הנראה לקראת כריתת החוזה בין כונס הנכסים והמשיב מס' 1, שווי הזכויות במקרקעין מגיע כדי הסך 175,000 דולר, במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. עם זאת, השמאי מציין בחוות דעתו, כי במכירה מהירה באילוץ, סביר יהיה להפחית כ- 15% מסכום הערכת השמאי (ואז סכום ההערכה הוא כ- 148,000 דולר). 

8.       המשיב מס' 1 מכחיש את טענותיה של המבקשת. לטענתו נאות לרכוש את הזכויות במקרקעין כדי לסייע למבקשת, אך מעולם לא התחייב שלא למכור הזכויות לצד שלישי. המשיב מס' 1 טוען, כי המבקשת לא פרעה אף לא תשלום אחד מההלוואה שהמשיב מס' 1 קיבל, ולטענת המשיב מס' 1, לא נפל כל פגם שרכישת זכויותיו מאת כונס הנכסים או במכירתן למשיב מס' 2.

9.       לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הנני מחליט לדחות את הבקשה.

          בשלב הנוכחי אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה, ואין מקום לבחון טענות הצדדים לפני ולפנים. הצורך המרכזי בסעד זמני הוא לשמור על המצב הקיים, ואולם, דווקא הסעד שהמבקשת עותרת לו יביא לשינוי המצב הקיים. עסקת המכר בין המשיב מס' 1 והמשיב מס' 2 נעשתה כבר בתאריך 29.5.2007, עוד לפני שניתן הסעד הזמני, ועתה מתן הסעד הזמני דומה למצב בו מתבקש אני לנעול את האורווה לאחר שהסוסים ברחו.

          יתרה מזאת: זכותה הלכאורית של המבקשת מוטלת בספק, שכן המקרקעין נמכרו לכאורה בתנאים הקבועים בסעיף 34א' לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, ובשלב הנוכחי לא אוכל לומר כי המחיר מעיד על חוסר תום ליבם של המשיבים. אזכיר, כי בחוזה שנכרת על ידי כונס הנכסים עם המשיב מס' 1, המבקשת חתמה על כך שהיא מסכימה "למכירת דירתי על ידי כונס הנכסים תמורת תשלום סך של ש"ח שווה ערך ל- 120,000 דולר", ולפחות בשלב הנוכחי אין מקום להתיר לה לטעון טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. יתרה מזאת, אם עתה נוצרה תסבוכת עקב התנהגותה של המבקשת, אין מקום לדרוש מהמשיב מס' 2 לשלם את מחיר התסבוכת, ומי שישא באחריות למצב שנוצר הוא מי שיצר את התסבוכת, כלומר - המבקשת.

          שאלת תוקפו של המסמך מיום 30.4.2007, וההתייחסות לטענת הצדדים ביחס לאמיתותו, תתברר בהליך העיקרי, ואולם, לפחות בשלב הנוכחי, אף המבקשת אינה חולקת על כך שאכן נעשה חוזה מכר עם המשיב מס' 1, וחוזה המכר, כמו גם צו המכר שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל, נעשו עוד לפני שהמסמך מיום 30.4.2007 בא לעולם.

          לכאורה, ההסדר שהמבקשת טוענת כי נעשה בינה ובין המשיב מס' 1, לא היה בידיעתו של המשיב מס' 2, אשר לכאורה בדק את זכויות המשיב מס' 1, ומצא כי הדירה פנויה וכי המשיב זכאי להירשם כחוכר המקרקעין לאחר שרכש את הזכויות במקרקעין מידי כונס הנכסים. בשלב הנוכחי, אין מקום לקבוע, כי לכאורה טענות התובעת לזכויות בנכס גוברות על טענותיו של המשיב מס' 2, והרי בסופו של דבר, גם אם יתברר כי המבקשת צודקת בטענותיה, ניתן יהיה לפצותה על הנזקים שנגרמו לה.